ריאליטי "אישה בונה אישה הורסת"

ריאלטי

תוכנית ריאליטי/תוכנית מציאות: היא ז'אנר טלוויזיוני אשר אינו מתוסרט בדרך כלל, ומתעד אירועים אמיתיים או מתוכננים בניגוד לדרמה בדיונית וכתובה. בתוכנית מציאות משתתפים לרוב אנשים שאינם שחקנים, ואינם מגלמים דמות כתובה, אלא מופיעים בתור עצמם. תוכניות המציאות אומנם לא מבויימות עד פרט האחרון, אך קיים קו מנחה שמבויים עד הפרט האחרון. לכן ניתן לומר כי קיים תסריט מנחה לכל תוכנית ריאליטי.

 מטרת הריאליטי:

הצגת משהו חדש ומבדר, על ידי דמויות אמיתיות שמשחקות את עצמן ומבליטות תכונות באישיותן הנמצאות תחת שיפוט תמידי (דמויות "עוברות מסך"). הצלם משתמש בכמה שיותר נקודות צילום , כדי שהמצב המצולם יראה כמה שיותר ריאליסטי. 

הריאליטי שלנו הוא תחרות שנקראת "אישה בונה אישה הורסת", הוא עוסק בזוג מתמודדות שבכל תכנית יצטרכו להפריד בין זוג מאורס, הדרך שבה יעשו זאת היא לגמרי תלויה בהן. המצלמות ילוו את המתמודדות בתהליך שלהן עד שיצליחו להפריד בין בני הזוג, בכל פרק תהיה מנצחת אחת. כל פרק הוא פרק עצמאי ובכל תכנית יש זוג חדש, מתמודדות חדשות וזוכה אחרת. הוא אינו משתייך לז'אנר אחד מסוים אלא משלבת איתה שני סוגי ז'אנרים, ז'אנר המצלמות הנסתרות וז'אנר התחרות.

 

לריאליטי מספר מאפיינים:

 1)מרכיב הפלורליזם – התוכניות פותחות את עצמן להשתתפות לכאורה של כלל האוכלוסייה (פריפריה, עשירים וכדומה). אנשים לא מוכרים עד היום. – יש כאלו המסתייגים לטענה הזאת בכך שטוענים כי מדובר בפלורליזם ממוסד, מכיוון שצריך לקחת בחשבון שההפקה עושה סינון ראשוני שאנו לא עדים אליו , התוכנית תיתן ביטוי לכל מיני שכבות האוכלוסייה גם ברמת הגימיקים, הייצוג לכולם הוא מתוך אינטרס, כי זה מה שהציבור אוהב לראות ולהזדהות. מאפיין זה בא לידי ביטוי בתוכנית שלנו בכך שהיא באמת פתוחה לכל אוכלוסיית הנשים האנונימיות. 

2) תוכנית בידור – היכולת של תוכניות ריאליטי לספק לצופים בידור אמיתי. אנשים אוהבים בידור, אנחנו עוקבים אחרי הדמויות במצבים שונים, וזה מגביר את הרייטינג של התוכנית, זה מאפשר הצצה לחיי האחר. מה שמאפשר לצופים להזדהות רבה. התוכנית שלנו מספקת חדירה והתערבות מוחלטת בחיי הזוגיות של הפרט מה שמספק לצופים בידור, כי הרי כולם יודעים אנשים אוהבים חטטנות.

3) תוכניות ריאליטי כתוכניות תעודה – תוכנית ריאליטי מתיימרת להציג את הדבר האמיתי, היא לוקחת מצלמה ומצלמת בסביבה הטבעית. זהו פן שהוא תיעודי, זה עוסק במציאות החיים. התוכנית שלנו מצטלמת בסביבה שבה המתמודדת בוחרת לבצע את המשימה שלה וזה יכול להיות, במקום העבודה, בסביבת המגורים, במסעדה ולאו דווקא באולפן.

4)  סוגה כלכלית – תוכניות הריאליטי הן ז’אנר מסחרי שהמטרה היא להרוויח כמה שיותר. הם עושים את זה ע”י השארת אנשים מעניינים, אס אמ אסים, פרסומות שקשורות. הערך של התוכנית עולה ככל שמפרסמים ביותר בתוכנית. אס אמ אסים הם לא פקטור בתוכנית שלנו ולכן אנו משאירים את הצופים שלנו מעוניינים על ידי סיפוק של חדירה לפרטיות, הכסף שאנו מרוויחים הוא מפרסומות.

5) תסריט מינימלי – תוכניות הריאליטי מסתפקות בתסריט מינימאלי, ישנם הבדלים בין תוכניות הריאליטי השונות, האינטראקציות והמניפולציות בין המשתתפים הם שיוצרים את תוכן העלילה. בתכנית שלנו אתגרנו את המתמודדות בכך שהצבנו בפניהם מטרה ועליהם לעשות כל מה שיחשבו ויעלה בדעתם על מנת להשיג אותה, מה שהופך את התכנית שלנו לבעלת תסריט מינימלי.

  

תאוריות אלימות

  

  תיאוריית החיזוקים: תיאוריה זו טוענת שהאלימות שמשודרת בטלוויזיה מחזקת עמדות והתנהגויות הקיימות אצל הצופים. האלימות המשודרת בעצם מחזקת נטייה קיימת. מכאן, אצל צופים  שקיימת בהם נטייה לאלימות האלימות המשודרת תחזק נטייה זו. אך בקרב צופים שקיימת בהם התנגדות לאלימות האלימות המשודרת תחזק את התנגדותם. האלימות, ע"פ תיאוריה זו, אינו נוצרת בעקבות צפייה באלימות אלא היא תוצאה של מבנה אישיות, סביבה, ערכים ונורמות- המצויים אצל הצופה. מכאן, האלימות המשודרת לא תיצור אלימות אלה תחזק את הנטייה הקיימת ממילא. 

 תיאוריית הלמידה והחיקוי: הטיעון העיקרי של תיאוריה זו הוא שהצופים עלולים ללמוד ולאמץ התנהגות אלימה בעקבות צפייה באלימות בטלוויזיה. בתנאים מסוימים, קובעת התיאוריה, שהצופים עלולים לחקות את ההתנהגות האלימה של הגיבורים שאיתם הם מזדהים. כלומר, האלימות בטלוויזיה משמשת עבור הצופים מכשיר הדרכה להתנהגות אלימה ומודל לחיקוי שלילי. תיאוריה זו מתייחסת לטלוויזיה כאל סוכן חיברות המשפיע רבות על הילדים בעיקר. מכאן , שהצפייה בהתנהגות אלימה בתוכניות טלוויזיה וחיקוי התנהגות הגיבורים עלולים לגרום לילדים להאמין שבנסיבות מסוימות התנהגות אלימה היא לא רק מותרת אלה גם הכרחית .

תיאוריית הגירוי לאלימות: תיאוריה זו טוענת שהחשיפה להתנהגות אלימה בטלוויזיה משמשת לצופים גירוי המגביר את ההתרגשות ועלול לגרום להתפרצות אלימה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בהתנהגות של צופים לאחר צפייה באלימות. נמצא כי לאחר צפייה בקרב אגרוף הצופים התפרצו בעקבות המתח וההתרגשות שעורר הקרב הטלוויזיוני. דוגמא נוספת להשפעה כזו ניתן למצוא בהתנהגות הקהל במגרשי כדורגל. יש מהם שיוצאים למגרש עם עוררות רגשית רבה עד שללא קשר לתוצאות המשחק הם מחפשים פורקן ומבטאים זאת במעשים אלימים.

תאורית הזיכוך: תיאוריה זו טוענת שבמהלך הפעילות הרגילה והשגרתית אנשים צוברים תסכול והם עלולים לפרוק אותו בהיותם במצבי לחץ, בהתנהגות אלימה.   הזיכוך, הוא פורקן של התסכול והמתח באמצעות צפייה בפעילות אלימה של האחר. מכאן, לפי תיאוריה זו, הצפייה באלימות בטלוויזיה מאפשרת לצופים לפרוק מטעני אגרסיה ותסכול באמצעות צפייה בפעילות אלימה של הגיבורים בטלוויזיה, מבלי להתנהג באלימות בפועל. ע"פ תיאוריה זו האלימות המשודרת ממלאת תפקיד חיוני בחברה בכך שהיא מאפשרת לצופים לשחרר את רגשי התסכול והזעם מבלי שיהיו מעורבים פיזית בפעילות אלימה. כך ניתן להסביר את הנאת הצופים לצפות בתחרויות ספורט כמו- אגרוף, האבקות וכו'... שבהם ניתנת לגיטימציה לשחרור אגרסיות במסגרות של חוקים מוגדרים.

בסרטון זה ניתן לראות ניסוי שבא לבדוק את השפעת הטלוויזה על אלימות האנשים בחברה. בניסוי מראים לקבוצת ילדים סרטון של אדם המחבק ומנשק בובה ולאחר מכן מכניסים אותם לחדר עם אותה בובה, כל הילדים שנכנסו לחדר לאחר שצפו בסרטון התייחסו לבובה באותה הצורה בה התייחס אליה האיש בסרטון כלומר חיבקו ונישקו אותה. לאחר מכן הראו שוב לאותם ילדים סרטון עם אותה הבובה רק שהפעם התייחס אליה האיש באלימות כלומר הרביץ לה והכה אותה, הוכנסו הילדים שוב לחדר עם הבובה, ושוב הילדים התייחסו לבובה באותה הצורה שבה התייחס אליה האיש בסרטון הרביצו לה והכו אותה. אתייחס לניסוי זה בתור למידה וחיקוי אותם ילדים צפו בשני סרטונים עם שתי התנהגויות שונות ובכל פעם חיקו ונהגו בדיוק לפי מה שראו בטלוויזה.

ב נע

סוביודיצה

במהלך שיעור תקשורת בכיתה למדנו על המושג סוביודיצה שאומר שכל עוד תיק נמצא בדיון בבית המשפט והשופטים טרם פסקו את פסק הדין אסור לכלי תקשורת לחוות דעה או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד לפני שנפסק הדין. בחרתי להדגים את מושג זה באמצעות סרטון של הנשיא קצב שהואשם בהטרדות מיניות. בסרטון זה הוא כמובן עדיין לא הורשע והוא מאשים את התקשורת שפרסמו וקבעו כי הוא אשם למרות שכל אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכח אחרת והתקשורת לטענתו שפטה וקבעה פה אחד כי הוא אשם וחצתה את גבול חופש הביטוי בכך שפרסמה שקרים שאומרים שהוא אכן אשם. לתקשורת כוח רב שיכול בשנייה להרוס או לפאר שם של בן אדם לכל החיים לכן קצב זעם כל כך בנאומו נגד התייחסותה של התקשורת שעברה על חוק הסוביודיצה בפרשיתו. 

חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא הזכות הבסיסית המגינה על היכולת שלנו  להביע את עצמנו, את מחשבותינו, רעיונותינו ואמונותינו, בכל דרך שנמצא לנכון. לכל בן אדם, מעצם היותו אדם, צריכה להינתן האפשרות להביע את עצמו, את עולמו הפנימי, כאשר הוא רוצה לעשות זאת ובדרך שבה הוא, או היא, בוחרים לעשות זאת. דרך חשובה שבה משתמשים בני אדם כדי להביע את עצמם היא התקשורת המילולית. תקשורת מילולית יכולה להיעשות בעל פה, ואז חופש הביטוי מגן על זכותו של אדם לדבר ולהביע רעיונות, דעות ואמונות. היא יכולה להיעשות בכתב, ואז חופש הביטוי מגן על הזכות לפרסם ספר, מאמר, שיר וכו`. אך קיימות דרכים נוספות לביטוי עצמי, למשל בתחום האמנות. כאן, חופש הביטוי מגן על הזכות להסריט סרט, להציג הצגה, לרקוד ריקוד, להתלבש בצורה מסוימת, לצייר ציור וכו`.

נקודה שחשוב להזכיר היא שחופש הביטוי לא חל רק על זכותו של האדם המבצע את הביטוי, אלא גם על זכותו של הקהל להאזין לו. כך למשל, כאשר משרד הפנים אסר על כניסתו של זמר אפריקאי לארץ, טענה האגודה לזכויות האזרח, כי איסור הכניסה פגע גם בזכותם לחופש הביטוי של אזרחי מדינת ישראל, שהיו מעוניינים בהופעתו של הזמר.

 בעיניי חופש הביטוי הוא אבן היסוד של השלטון הדמוקרטי, השלטון הדמוקרטי מאפשר לפרט לקחת חלק בהחלטות ונותן לו במה ומקום להיות מי שהוא ומה שהוא רוצה להיות. בעזרת חופש הביטוי אנו יכולים לבחור או להיבחר להיות האנשים המשפיעים במדינה.

https://www.youtube.com/watch?v=jlIgKwznvWg

בסרטון זה ניתן לראות את יושב ראש ארגון בצלם חגי אלעד נואם מול המדינות מלזיה, מצרים, אנגולה, סנגל ו-ונצואלה בדיון אנטי ישראלי במועצת הביטחון של הא"ום. בדבריו הוא אומר כי מדנית ישראל מאפשרת לצה"ל להתעלל באזרחים פלסטיניים וגוזלת מהם כל זכות אפשרית לקיום, הוא מתחיל ואומר כי גזלו מהם את הזכות לביטחון ואומר כי כל תנועה לא נכונה של הפלסטיניים תביא אותם אל מוות לא מוצדק, הוא ממשיך ואומר כי ישראל גם גוזלת מהם את הזכות לחיות חיים נורמליים ומונעת מהם את הגישה למים זורמים וחשמל ולבסוף הוא אומר כי הטרור שצהל מעביר אותם מונע מהם להתחתן ולהקים משפחה, בסוף הנאום שלו הוא פונה אל האנשים הנוכחים בדיון זה ומבקש מהם עזרה, יותר נכון מתחנן לעזרה ומבקש שיפעלו כי כל עוד הם לא פועלים ישראל ממשיכה לפגוע בפלסטיניים. ארגון מאמ"צ מאגר מתנדבים ציוני בסוף הסרטון אומר שיושב ראש ארגון בצלם חגי לא הזכיר אפילו לא פעם אחת את הטרור הפלסטיני שקורה בישראל, לא הזכיר פעם אחת את ההתמודדות היום יומית של תושבי ישראל עם הטרור והפיגועים, את המאמצים הרבים של צה"ל ומדינת ישראל להגן על תושביה כנגד הפעולות של הפלסטיניים שגוזלים באמת מתושבי ישראל את הזכות לביטחון ומשרים בארץ אווירה של פחד ופיצול.

אני חושבת שבדבריו של חגי אלעד יש פגיעה עזה בחופש הביטוי, אומנם נכון זכותו של כל אדם להביע דעתו גם אם היא לא הדעה הרווחת ויהיו כאלה שיחלקו עליה אבל גם לחופש הביטוי יש גבול והוא פגיעה באדם אז הגבול שנחצה פה הוא אפילו גדול יותר כי חגי לא רק פגע באדם אלא פגע במדינה שלמה ובצבא שלם, מפיץ דברים שקריים כנגד המדינה שלו כנגד מדינת ישראל. השאלה שאותי מעניינת הכי הרבה היא האם פעולותיו של ארגון בצלם הם מתוך כוונה לעזור לאזרחים הפלסטיניים ה"מסכנים" או כדי לפגוע במדינת ישראל ובצבא שלה? ולפי דעתי התשובה פה היא ברורה ארגון בצלם פועל אך ורק כדי לפגוע ולהכפיש את שמה של מדינת ישראל כולה וצהל בפרט שעובד קשה כדי להגן על כל אזרח ואזרח אז כשבן אדם אחד פוגע בצבא שלם בעיניי זו הפרה מלאה של חופש הביטוי.

דילמות

ביום חמישי הייתה מסיבת הפתעה לבת דודה שלי וידעתי עליה רק באותו יום וכבר קבעתי תוכניות עם חברה שלי שלא ראיתי המון זמן, הדילמה שהייתה לי היא האם לבטל את הפגישה עם החברה וללכת למסיבת ההפתעה או לא ללכת למסיבת הפתעה ולהפגש עם החברה. מצד אחד לא ראיתי את החברה הזאת המון זמן ואלו היו תוכניות שכבר קבענו מראש לפני הרבה זמן ומאוד היה קשה לנו למצוא תאריך אחר, מצד שני לבת דודה שלי היה יום הולדת ויום הולדת אין כל יום אז בתור משפחה עליי לבוא ולשמח אותה.. לבסוף החלטתי להפגש עם החברה שלי וקיוויתי שבת דודתי תבין ולא תכעס כי בכל זאת הודיעו לי בהתראה קצרה והעדפתי לעשות את התכניות שתכננתי עם החברה שלא ראיתי הרבה זמן.

אימוגי

אמוג'י  הוא תמונה דיגיטלית קטנה או סמל, שנועדו כדי לבטא רעיון מסוים או רגש באמצעי תקשורת אלקטרוניים.

בתחילת דרכו היה האמוג'י מכוון בעיקר כדי לבטא באמצעות הסמלים את התרבות היפנית, עם הופעת הטלפונים החכמים השתדרגו האמוג'י וכיום יש מגוון רחב של אמוג'ים. האמוג'י משמש גם בעולם הסלולר וגם ברשתות החברתיות. בישראל הפך האמוג'י למותג אשר יש לו מוצרים נלווים כגון כריות, גלידות, חוברת מדבקות ועוד.

לפי דעתי אימוג' הוא אינו שפה אלא כלי עזר ואפילו סוג של גימיק שהתפתח עם השנים, כמובן שגם אני משתמשת באימוג'ים כדי להוסיף קצת רגש להודעות שבניגוד לדיבור אמיתי פנים מול פנים שבאמצעותו אפשר להעביר רגש והבעות פנים ההודעות מנתקות כל רגש והאימוג'ים קצת עוזרים להחזיר אותו. כמו שאי אפשר לנהל שיחה רק באמצעות הבעות פנים אי אפשר בעיניי לנהל שיחה תקינה ומובנת בשימוש באימוג'ים בלבד.

ממים

מים זה הוא מים לוקאלי, פוליטי. הוא מדבר על ההתנחלויות והיחס האלים שמקבלים מצד השוטרים, מים זה בא להעביר בצורה צינית את ה"לגיטימציה" של שימוש באלימות כלפי המתנחלים. ניתן להבין שיוצר מים זה נגד אלימות כלפי מתנחלים.

זהו מים גלובלי- מים שאפשר להבין בכל מדינה.

ממים

ייצוג מזרחיים

הסרטון בפוסט זה נועד להמחיש ולהראות את ייצוג המזרחיים בתקשורת הישראלית. בצפייה אחת בסרטון זה ניתן לראות בפרסומות ובסדרות המוצגות בסרטון את הייחוס והייצוג של המזרחיים בתקשורת, לדוגמא המראה החיצוני שלהם תמיד יהיה כהה, לא מגולח, לא מטופח או מסודר השפה שלהם תמיד תהיה נמוכה ובעלת מבטא יש מקרים גם שיציגו אותם כעבריינים אל מול האשכנזים ששופטים אותם ונמצאים בכמה דרגות מעליהם. בעבר בן גוריון ניסה ליצור פה כור היתוך ולהתעלם מהמאפיינים של כל תרבות וליצור תרבות אחת חדשה תרבות "ישראלית",כמובן שתרבות זו הייתה מושפעת מהצד האירופאי והאשכנזי והצד המזרחי, ספרדי סבל מהתעלמות בוטה ממנהגי התרבות שלו מה שגרם לחוסר הצלחה בניסיון זה. כיום ישראל נחשבת למדינה רב תרבותית שמאפשרת לכל תרבות שנמצאת כאן להתקיים לפי המאפיינים והמרכיבים שלה, ניתן לראות שהתקשורת עדיין מעוניינת להגשים ולבצע את חזונו של בן גוריון ולהפוך את התרבות האשכנזית לרווחת בישראל.

בית חינוך גליל מערבי בשבילי הוא מקום אליו אני מגיעה כדי ללמוד דברים חדשים, כדי להצליח, כדי להשכיל.. בגליל מערבי יש מכלול של תרבויות שונות שלומדות ביחד ללא הבדלים, בחרתי בתמונה זו כי לפי דעתי היא מייצגת את את הצבעוניות והשילוב שיש בבית הספר .

בסדרה המוכרת "החברים של נאור" שודר פרק שנקרא "יש לה פיפל" - הפרק ששודר במסגרת העונה השנייה, עסק בשיטת מדידת המדרוג והפרומואים לקראת שידור הפרק פנו לבעלי שלט ה"פיפל מיטר" שמודד את הרייטינג בערוצי הטלוויזיה. משום כך, שידור הפרק יצר ביקורת מצד וועדת המדרוג הישראלית שביקשה לא לפנות ישירות לצופים המסוימים האלה, כיוון שהדבר יכול ליצור אחוזי צפייה לא אמינים וכאלה שלא מייצגים את האוכלוסייה הכללית. הפרק זכה לנתון של 18.1%, שהיה גבוה מהממוצע של העונה השנייה שעמד על 14.1%.בפרק זה מוצגת התלות של אנשי הטלוויזיה ברייטיניג ומה הם מוכנים לעשות כדי להשיג אותו ובאחוזים הגבוהים ביותר. נאור הדמות הראשית בסדרה מקבל אפשרות להעלות פיילוט בפריים טיים בערוץ מסחרי כלשהו ועליו להביא כמות מסויימת של אחוזי רייטינג. כיום הכבלים משדרים לציבור סדרות שהתוכן בהם הפך להיות פחות חשוב מאחוזיי הצפייה שיקבלו, זאת במטרה למצוא מפרסמים שיפרסמו אצלם בערוץ פרסומות מסחריות וישלמו הרבה כסף וכך הערוץ ירוויח.